יש רגע כזה בבית. רגע קטן אך שוחק.

הילד שוב מסרב, אתם שוב מסבירים, ואיכשהו זה נגמר באותו מקום. הקול עולה, הגוף מתעייף, וברקע מתגנבת מחשבה שאף אחד לא באמת אומר בקול רם: הנה, שוב זה מתחיל… כבר אין לי כוח לזה.

רוב ההורים לילדים בגילאי 2 עד 6 חיים בתוך תחושת מאבק יומיומית.

לא מאבק דרמטי, אלא כזה שמתמשך לאורך היום. מאבק על לבוש, על יציאה מהבית, על כיבוי מסך, על שיתוף פעולה בדברים הכי פשוטים. הדבר המבלבל באמת הוא שרוב ההורים כבר ניסו הכול. דיברו יפה, הסבירו, התעקשו, ויתרו, קראו פוסטים, שמעו עצות. ובכל זאת, ברגע האמת, זה פשוט לא עובד.

כאן נולדת טעות עמוקה שרבים נופלים בה. אנחנו מניחים שאם נסביר טוב יותר, הילד יבין, ואם הוא יבין הוא ישתף פעולה. אבל מה אם הבעיה בכלל לא נמצאת במקום של הבנה. מה אם יש פער משמעותי בין מה שאנחנו חושבים שקורה לילד לבין מה שמתרחש בו בפועל.

הילד לא מתנגד כי הוא עקשן, ולא מתעלם כי הוא מזלזל.

ברוב המקרים הוא גם לא “בודק גבולות” כפי שאנחנו רגילים לחשוב. פעמים רבות הוא פשוט לא נמצא במקום שבו ההסבר שלנו יכול לפגוש אותו. וזה החלק שמערער, כי הוא אומר דבר לא נוח: יש מצבים שבהם לא משנה כמה אנחנו צודקים, רגועים או מדויקים במילים שלנו זה לא מה שיקבע את התוצאה.

יש רגעים שבהם הילד לא באמת מקשיב. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי היכולת להקשיב פשוט לא זמינה לו באותו זמן. ואם נלך צעד אחד קדימה, גם ההורה ברגעים האלה לא באמת מגיב מתוך בחירה מודעת. אלו הרגעים שבהם אנחנו שומעים את עצמנו אומרים משפטים שהבטחנו שלא נגיד, מרגישים את הגוף מתכווץ, והלב כבר לא שם. נשאר רק הרצון שזה ייגמר.

ואז עולה שאלה אחרת לגמרי.

לא איך לגרום לילד להקשיב, אלא למה ברגעים האלה שום דבר ממה שאנחנו יודעים לא נגיש לנו. זה לא חוסר ידע, לא חוסר אהבה, ולא הורות לא טובה. זה עניין של מנגנון. מנגנון שפועל מהר מאיתנו, לפני מחשבה, לפני שיקול דעת, ולפני כוונה חינוכית. וכשהוא פעיל, הוא מנהל גם את הילד וגם את ההורה.